פסק-דין בתיק ע"א 7261-03-11

א.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה ( כב' השופטת קרן אניספלד), מיום 11.1.2011 בת.א. 7476-07-09, לפיו נדחתה על הסף התובענה שהגיש המערער כנגד המשיב, וכן חוייב המערער בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד למשיב.

ב.         בכתב התביעה שהגיש המערער כנגד המשיב ביום 12.7.09 טען המערער שהמשיב גבה ממנו סכומי עתק, לכאורה בגין החזר הלוואות חוץ בנקאיות, כשהסכום המשוערך שגבה המשיב מן המערער מסתכם ב-1,650,788 ש"ח. לדעת המערער זכאי הוא לקבל החזר מלא מן המשיב בגין סכום זה, ובנוסף גם סכום של 100,000 ש"ח בגין עוגמת נפש.

ג.          המשיב הגיש בקשה לסלק על הסף את התובענה של המערער כנגדו וזאת בהסתמך על הסכם פשרה שנערך בין הצדדים עוד בתאריך 20.8.02. נטען בבקשת הסילוק שהסכם הפשרה הוגש לרשם ההוצאה לפועל וקיבל תוקף של החלטה שיפוטית באופן שמקים השתק פלוגתא וחוסם את הגשת התובענה. כן נטען שבעריכת הסכם הפשרה מוצתה כל עילה שעמדה למערער, כנגד המשיב, ככל שעמדה, ושיסודה בהסכמי ההלוואה ואופן ביצועם.

ד.         המערער מצידו טען שהמשיב מנוע מלהסתמך על הסכם הפשרה וזאת משום שהוא נמנע מלקיים את התחייבויותיו על פי סעיפים 2+3 של אותו הסכם, ואף התכחש לחתימתו על הסכם הפשרה.

ה.         בהחלטה מיום 11.1.11 (שהיא למעשה פסק הדין נשוא הערעור), קבע בית משפט קמא שלא הובאה כל ראיה לתמיכה בטענתו של המערער לפיה קיבל הסכם הפשרה מיום 20.8.02 תוקף בהחלטת רשם ההוצאה לפועל. משנמנע המערער מלהציג החלטה שיפוטית המאשרת את הסכם הפשרה, ראה בית משפט קמא לנכון לדחות את הטענה למעשה בית-דין, שיסודו בהסכם הפשרה.

ו.          יחד עם זאת קבע בית משפט קמא כי הסכם הפשרה נכנס לתוקף, ועומד בתוקפו, כולל תניית הויתור שבהסכם פשרה זה, דהיינו, סעיף 3 הקובע:

"עם ביצוע כל הפעולות הנקובות בסעיף 2 לעיל, הצדדים מאשרים כי אין להם כל טענה ו/או תביעה האחד כנגד האחר והזוכה לא ינקוט נגד החייבים ו/או הנכס בכל תביעה ו/או הליך אחר לרבות עיקול וכיוצ"ב ביחס לכל ענין הקשור ביחסים העסקיים בין הצדדים והזוכה ישיב לחייבים כל שיק ו/או שטר אשר ימסרו לו על ידי החייבים להסכם זה".

ז.          המערער טען בפני בית משפט קמא שהמשיב לא מילא את חלקו בהסכם ולא החזיר למערער, לרעייתו מרגלית, ולבן שי, את השיקים שמסרו בקשר עם ההלוואות, ואשר הוחזקו על ידי המשיב.

בנוסף, טען המערער שהודעות על ביטול הסכם הפשרה ניתנו על ידו הן בלשכת ההוצאה לפועל והן בעצם הגשת התובענה.

ח.         בית משפט קמא דחה את טענתו של המערער לפיה לא נכנס הסכם הפשרה, על תניית הביטול שבו, לתוקף וציין שבכתב התביעה לא טען המערער שהסכם הפשרה לא נכנס לתוקף, אלא אדרבא, עמד על כך שההסכם הופר על ידי המשיב  (סעיף 44-48 לכתב התביעה). מכאן הסיק בית משפט קמא שחוזה אינו עשוי להיות מופר על ידי צד לו, אלא אם החוזה נכנס קודם לכן לתוקפו.

עוד הוסיף בית המשפט שגם לאחר שהופר חוזה מוסיף הוא לעמוד בעינו ועצם הפרתו אינה מאיינת אותו, ואינה מפקיעה את תוקפו.

כמו כן מציין בית משפט קמא שבחקירתו הנגדית אישר המערער שלא שלח מכתב המודיע על ביטול הסכם הפשרה. 

ט.         עוד התייחס בית משפט קמא להליך שהתנהל במסגרת לשכת ההוצאה לפועל כאשר המשיב הגיש לביצוע שיק על סך 234,000 ש"ח כנגד רעייתו של המערער, מרגלית, כשזו האחרונה העלתה טענת "פרעתי" בהסתמכה על הוראותיו של הסכם הפשרה.

טענתה זו של הגב' מרגלית ברנס התקבלה ורשמת ההוצאה לפועל פסקה שהחוב נשוא השיק בסך 234,000 ש"ח נפרע והורתה על סגירת תיק ההוצאה לפועל שפתח המשיב כנגד מרגלית.

הוסיפה כב' השופטת קמא והיפנתה גם לעדותו של המערער (עמ' 10 לפרוט'), שאמר כך:

"הרי כל ההסכם היה בין כל משפחת ברנס, ברנס שי, ברנס שאול וברנס מרגלית, ברגע שהוא טען שמגי חייבת לו 400,000 ש"ח ואשתי באה בטענת פרעתי וקיבלנו את, (כך במקור), בית המשפט קיבל את הטענה שלה בטענת "פרעתי" ...".

י.          על יסוד דברים אלה הסיקה כב' השופטת קמא בפיסקה ה', עמ' 7 של פסק הדין:

"משמע שאף לשיטתו של התובע איינה החלטת כב' הרשמת את כוחם של השיקים שהוחזקו בידי הנתבע, באופן שהלה אינו עשוי עוד להיפרע מן החייבים על יסודם, והכל על יסוד הוראותיו של הסכם הפשרה".

י"א.      בית משפט קמא הוסיף וציין שבהליכי ההוצאה לפועל, שהתנהלו במועדים שלאחר הסכם הפשרה, בחרו ה"חייבים", ובהם המערער, לאכוף על המשיב את התחייבויותיו על פי ההסכם. לכן, אפילו הפר המשיב את ההסכם, כטענת המערער, הרי בחר הצד שנפגע מן ההפרה (המערער, לגירסתו), בסעד האכיפה ולא בסעד החלופי של ביטול הסכם הפשרה, שהרי בגין סעד האכיפה הופטרה רעייתו של המערער מחיוביה כלפי המשיב במלוא סכום השיקים שנמשכו על חשבונה והוגשו לביצוע.